יש טרגדיות שקשה לשכוח. רצף המאורעות בבית משפחת שינדלר – מטלטל ומזעזע
כל לב...

כשהסבא חלה, והוא סיעודי ומתקשה בפעולות הפשוטות של החיים, היה זה רבי
יעקב שלקח אותו אליו. במשך תקופה ארוכה למדו בני המשפחה מקרוב ממש איך
נראה תלמיד חכם כשהוא מתמסר לגמרי למצוות כיבוד הורים. העדינות, המסירות,
הכבוד האינסופי והרצון הבלתי נלאה להקל על מצוקתו של הסבא הישיש...

לפעמים לא היה שיעור גדול יותר מאשר להתבונן. להסתכל בפשטות ולראות. והיה
מה לראות. ככל שמצבו של הסב הזקן החמיר, מסירותו של רבי יעקב גדלה. הוא
המשיך להיות נעים-הליכות כלפי כולם, מאור פניו לא כהה ולא הועם. אבל ליבו
ומעשיו היו נתונים לאביו, לחלוטין, ויהי הדבר לפלא.

רבי יעקב ישן לצידו של הסב על הרצפה, על מזרן. קשה? זה לא היה קשה. מאמץ?
זה לא נחשב מאמץ. מעייף? לגמרי לא. כשעוסקים במצווה גדולה ויקרה כזאת –
הזמן והמאמץ מקבלים הגדרות שונות לגמרי. ורבי יעקב היה שם, לצידו של אביו
בכל רוחו ונפשו.

הסבא חלה בדלקת ריאות. רבי יעקב שמר על נשימתו, כפשוטו. האזין לקצב
הנשימה, נשא את השיעול ואת האנחה, הקשיב לריאות המתאמצות לינוק עוד קצת
אויר, ועוד קצת. בלילות, כידוע, הנשימה נעשית קשה עוד יותר. הלילות של רבי
יעקב הוקדשו, איפוא, לנסיון ממושך להקל על אביו החולה.

בבית הכנות נמרצות והתארגנות לחתונת הבן. חתונת קורונה, על כל המשתמע. הכל
מורכב יותר, הכל איטי יותר, הכל מסובך. רבי יעקב שם, כדי לתת יד ולב למשפחה
הזקוקה לו, והוא גם ליד אביו, בלי להפסיד אף אחד משני התפקידים.

לגודל העצב, הסב נלקח לבית עולמו. רבי יעקב היה שם כדי לקרוע קריעה, כדי
לעצום את עיני אביו וגם כדי לעודד את המשפחה – בעוד שתיים עשרה שעות
תתקיים חתונת הבן!
והחתונה היתה. מבית ההלוויות אל היכל השמחה... רבי יעקב שוב עשה את הבלתי
אפשרי, וקם בשעות הראשונות של ה'שבעה' על אביו, כדי להוביל את בנו לחופה.

דמעות של שמחה התערבבו בדמעות הצער והאבל. חתונת קורונה קטנה, והרגשות
היו עזים כל כך.

ואחר כך חזרה לבית האבלים, ושוב, בסוף הערב, אחרי שהמנגנים יקפלו את
כליהם, רבי יעקב חזר ובא, כדי לשמח את בנו החתן, כדי ללוות אותו אל ביתו
החדש, שלא ירגיש חלילה שאביו עסוק באבלו ולא עסוק אתו, עם שמחתו...

ולמחרת, מיד למחרת, חש רבי יעקב ברע.

כלם נדו בראשם. חודש ימים שנשא את אביו החולה על כפיו, לא ישן, לא אכל, לא
נח, לא הרפה לרגע מהאחריות לחייו של אביו. חודש שהסתיים בפטירה ובהלוויה,
ויחד עם זה – בחתונה של בן... כמה עוד אפשר לשאת? מה עוד יכול לעבור אדם
ולהרגיש טוב?

אבל אף אחד לא העלה בדעתו את הגרוע מכל שעדיין לא התרחש.. אף אחד לא יכול
היה לחלום על תרחיש זוועתי כזה. רבי יעקב חלה בקורונה, ותוך ימים ספורים כבר הורדם והונשם. המשפחה שטרם

סיימה את שבעת ימי האבלות שהתערבו בשבעת ימי המשתה – הפכה להיות קול
זעקה. רבי יעקב! אבא לארבעה עשר ילדים, בשיא פריחתו, במיטב שנותיו.. מורדם!
מונשם! קורונה במצב קשה!

איך אפשר להכיל את כל זאת? איך אפשר לעכל, איך אפשר לספוג?

שלושה שבועות היה רבי יעקב מורדם ומונשם, כשמצבו ממשיך להיות קשה ולא
יציב. שלושה שבועות בהן נזרקה המשפחה מימי השבע-ברכות שענן ה'שבעה'
הקדיר אותן, למסדרונות הפחד והבהלה מפני הקורונה.

"הוא יחזיק מעמד, זה לא יכול להיות", זו היתה המחשבה שעברה וחלחלה בלבבות.

יש סרטי-אימה שמתרחשים רק במוחם הקודח של ילדים חרדים ורעייה מבוהלת.

הם לא קורים במציאות. הם לא יכולים להתרחש, פשוט לא - - -
והם כן.

חודש ימים אחרי אביו, שנפטר בזרועותיו ממש – נצחו אראלים את המצוקים, ורבי
יעקב עלה לעולם שכולו טוב, לשבת שם בישיבה של מעלה, ולהיות חברותא לאבא
שלו, עם הצדיקים האחרים, ולהנות מזיו השכינה.

חודש - - -
אנחנו יכולים לדמיין מה עבר על המשפחה הזאת במהלך חודש אחד

?!אנחנו יכולים לדמיין איך אלמנה אחת יכולה לקום ולהתאושש ולגדל את ילדיה
בעצמה, ולחתן לבד את הילדים שנותרו בבית, ולנחם את צאצאיה על מות אביהם-
כשצערה שלה לא ניתן להכלה?

אנחנו יכולים לדמיין איך המשפחה הזאת מסתדרת, כלכלית, מעכשיו?

רבי יעקב זצ"ל היה תלמיד חכם בכל מהותו. יושב והוגה בתורה הקדושה שעות
וימים, ללא הפוגה. הוא היה מטובי האברכים בישיבת מיר המעטירה, ומסר
שיעורים בחבורת תולדות ישורון הסמוכה, ולא היה לו כל תכנית אחרת, מלבד
לשבת וללמוד וללמוד וללמוד...

אברכים בשכונה מספרים על ליבו הרחב והטוב, על מאור פניו שנגע עמוק בכל
אומלל וסובל, על אדם שיראתו קודמת לחכמתו ומעשיו הנסתרים מרובים על אלו
הגלויים. בני המשפחה מדברים על אבא שליבו עם ילדיו, שהיה מסור בלב ובנפש
לחינוכם ולהצלחתם, שאהבתו הגלויה אליהם האירה את דרכם.

ואם הוא היה שומע, רבי יעקב, את הדברים האלה – היה מושך בכתפיו בפליאה...

הרי כל מה שהוא ידע לעשות זה ללמוד וללמוד וללמוד... וזה מה שהוא רצה לעשות
עד יומו האחרון.

ועכשו - המשפחה יושבת 'שבעה'. שלושה שבועות אחרי ה'שבעה' הקודמת, שרבי
יעקב לא זכה לסיימה. שבעה כפולה ומכופלת... גם הסבא איננו, גם אבא נעקר
מתוך משפחתו ונלקח מעמם, ובבת אחת חייהם הפכו לחיים אחרים, חיים של
אלמנות ויתמות, חיים של בדידות ושל אבדן, חיים של צער וכאב...

ארבעה עשרה ילדים יש לו, לרבי יעקב זצ"ל. ארבע עשרה ילדים כשהשביעי בהם
הובל לחופה תוך שתיים עשרה שעות מהלוויתו של הסבא שלו

. האחרים טרם זכו להכנס לחופה, ורעייתו, עם האסון הנורא שצנח על ראשה, תצטרך להתמודד עם כל
זה לבדה.

ואנחנו נהיה שם, עבורה. נהיה שם, כדי לתת כתף, כדי לתמוך, כדי להבין מה שאיננו
ניתן להבנה, ולעזור להכיל מה שאיננו ניתן להכלה.

אנחנו נהיה שם עבורה כדי לשמור שהדאגה הכלכלית לקיום משפחתה ולנישואי
ילדיה – לפחות הדאגה הזו תוסר ממנה.

אנחנו נהיה שם כדי לקחת אל הלב, ולהיות עם המשפחה השבורה בשעת אסונה,
וגם כדי לקחת מוסר, כדי שהקרבן הזה לא יהיה לשווא...

אנחנו נהיה שם. אתם ואני וכולנו, בהקמה של קרן-קיימת יציבה ותומכת. בנתינה
שיש בה ממש.

אנחנו, כולנו, אחים.