אחים לנצח
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה

בס"ד

חברים יקרים מקהילת "נצח" ומחוצה לה "עת צרה היא ליעקב" אנו צופים בחרדה במתרחש באוקראינה, קהילות יהודיות שלמות שבבת אחת איבדו את ביתם וכל רכושם והפכו לפליטים הנסים על חייהם.

אנו שומעים על שיירות של רכבים המנסות לחלץ את עצמם מהתופת, על תורים אין סופיים בגבולות ועל אלפים שאין להם היכן להניח את הראש בלילה.

כקהילה שהאחריות לגורל עם ישראל היא הדבר אליו אנו מחנכים את ילדינו, אנו לא יכולים לעמוד מנגד.
התלמידים היקרים יזמו פרויקט מיוחד של איסוף ממתקים ומשחקים והם כתבו מכתבים נרגשים לילדים שם.

אנו כולנו כקהילה רוצים להתגייס ולסייע להם עם צרכים בסיסיים שחסרים להם כעת.
שיתפנו את היוזמה עם יהודים יקרים שלקחו על עצמם להכפיל כל שקל שאתם תתנו.

היעד שהצבנו לעצמנו הוא 80000 ₪ שיסייעו ויתנו כל כך הרבה ברגעים קשים שכאלו.

בואו ותהיו שותפים ליוזמה הזאת, ותהיו חלק מהמחויבות והאחריות של כולנו לגורל עם ישראל.

————————————-

שלום לקהילת נצח ישראל,

רציתי לשתף אתכם בהיכרות האישית שלי ושל משפחתי עם קהילת "תקווה" באודסה.

זכינו להיות בשליחות חינוכית בת שבע שנים ב"תקווה".
בשנים אלו היינו שותפים לעשייה מדהימה ומסירות נדירה של קירוב לבבות לאבינו שבשמיים.

לקהילה מוסדות רבים ופעילות רחבה וכל יהודי שמגיע לקהילה מתקבל בזרועות פתוחות ובחמימות.
במשך 5 שנים ניהלנו בעלי ואני את בית היתומות היהודי אליו הגיעו בנות מרקע לא פשוט. הקהילה היוותה עבורם אי של יציבות וביטחון ודאגה לכל מחסורם הפיזי והנפשי.
הסיפורים, התמונות והחוויות מהשליחות רבים מאד ואולי לא כאן המקום להאריך...

כיום אני בקשר הדוק עם הבנות ואנשי הקהילה שרובם נמלטו מאודסה בסוף השבוע שעבר.
המצוקה היא גדולה מאד וקשה לתארה במילים. התחושה של לקום ולעזוב הכל ביום אחד בהיר היא בלתי נתפסת, ולצערינו החזירה חלק מהילדים לזכרונות קשים עימם התמודדו בעבר.

נסיעה מפרכת באוטובוסים ליעד לא ברור תוך עצירות חטופות ומבוהלות, דאגה למזון, לציוד אישי מינימלי ולמקום להניח עליו את הראש הן רק חלק קטן מההתמודדות של ראשי הקהילה המסורים ושל הילדים.
החרדה מפני הלא נודע והדאגה לנותרים באודסה קורעת אותם.

ב"ה היום אני חלק מ"נצח" ואני רואה ב"נצח" שותפה אמיתית לערכים של חינוך איכותי, ערכים של חסד, אהבת ישראל וערבות הדדית.
אני מאמינה שזו חובתנו בשעה זו, להיות כאן בשבילם בכל דבר אפשרי. תפילה, קבלות טובות ותרומה כספית שתאפשר את המשך העשייה הזאת.

זוהי גם חובתנו כלפי תלמידינו וילדינו להוכיח כי "כל ישראל ערבים זה לזה"

בברכה,
רחל אמיתי