"אוי, ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי" – הלמות השמחה המתפרצת בין הרי הגליל, שוברות את דומיית הליל. אחר חצות ליל ל"ג בעומר, רבבות ניצבים על הטריבונות, מביטים באש המלחכת, רוקדים כשליבם להבה...

"שמע ישראל, ה' אלוקנו, ה' אחד" – קורא כל הקהל, כולם מקדישים שמו יתברך בקול רם וצלול. "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח" – מתנגן לו אותו לחן שהולחן והושר בדרך למשרפות, כשמשורריו לא יודעים שגם בשנה זו, 45 מתוכם עומדים למסור נפש לבורא עולם...

יהודים לא שואלים איך, לא שואלים למה. הם יודעים מה. מ"ה נפשות עלו השמימה, נתעלו כאראלים לישיבתו של רבי שמעון בר יוחאי, צרחו 'שמע ישראל' בגרון ניחר טרם החזירו נשמתם לבוראם. אחד מהם, כמה עצוב לומר, הוא ידידנו האהוב ר' אלעזר גפנר ז"ל...

החיוך שהפך לאגדה...

כמה קשה לומר עליו זכרונו לברכה, וזו לא קלישאה. תשאלו את המוני תלמידיו, תחת כפות ידיו האוהבות של ר' אלעזר – המחנך והמלמד ילדי תשב"ר באמונת אומן, באכפתיות ובלבביות – עברו אצלו אלפי ילדים תושבי השכונה, רובם כבר בגרו והקימו בתיהם, זוכרים לטובה את המלמד שכיוון אותם בשנות ילדותם שיגדלו לתפארת.

ר' אלעזר היה איש שהסתובב בינינו כאיש בין האנשים, ורק מדי פעם יכולנו להבחין שלפנינו עומדת דמות מופת. מאלה שתפילה שלהם היא תפילה, כבן המשתפך לפני אבא שבשמים, כפי שלבטח עשה דקות קודם שעלה לאבינו שבשמים, שרצה בו כל כך וקטף אותו בטרם עת...

החיוך שלו זכור לכולנו, חיוך שהפך לסמל. עם החיוך הזה נכנס בשערי מחלקות סגורות לשמח את אלה שגורלם לא שפר עליהם, בחיוך הזה הצטייד כשנסע לבתי חולים לפגועי נפש לעשות להם טוב על הלב.

זה החיוך בו פתח מדי יום את יום הלימודים בכיתה, והיה בו כדי לתת כח ואנרגיה לתלמידיו כולם לכל היום. זה גם אותו חיוך שהסתיר תחתיו את העובדה שעל לא עוול בכפו הפך לבעל חוב בקנה מידה מבהיל, למעלה מ-2 מיליון ₪ שלא הגיעו לידיו ולא נהנה מהם כלל, מאיימים לעקל את ביתו, ולהותיר את האלמנה והיתומים ללא קורת גג...

את אבלו וצרותיו – טמן ר' אלעזר תחת החיוך, ואנחנו – שהיינו קרובים אליו כל כך – לא ידענו. המשכנו בחיינו, והוא המשיך לחייך. עד ל"ג בעומר תשפ"א...

בהיכלא דרשב"י

איש אינו יודע חשבונות שמים, איש לא יודע להבין מה זה ועל מה זה. ביום בו רשב"י שיכול לפטור העולם, בעת שמחתו - - -

ואז ניתנה הרשות למלאך המשחית. דודי ירד לגנו, עבר בין הטריבונות של המרקדים בשמחתו של רשב"י, וקטף לו את המובחרים. ואז, אחר חצות ליל ל"ג בעומר, אי שם למעלה – אור גדול האיר.

רשב"י וחבריו פתחו את הדלתות, וארבעים וחמש נפשות טהורות ויקרות, ילדי תשב"ר, בחורים צעירים, אבות לילדים קטנים לצד יהודים מבוגרים, כולם נכנסו זה אחר זה, תפסו בלאט מקומות בישיבה של מעלה שבראשותו של רשב"י. בשמחתו התעלו, לכבודו עלו מירונה, ב'חתונה' שלו נקרא לעלות אליו...

ר' אלעזר שם. עכשיו טוב לו. הוא כבר לא חנוך ולא לחוץ, הוא כבר לא מחוץ וכבר לא זועק. טוב לו, שם הכל מואר. אפשר ללמוד בניחותא, כולם מחייכים שם. אבל יש משהו אחד שבכל זאת מעיק עליו - - -

שליח ציבור

אלמנה ושתי יתומים הותיר כאן ר' אלעזר, משפחה לא גדולה בשבר ענק, באסון אימתני. מול גלים שוצפים, מול עיקול מאיים להטביע את הבית, בגין חוב בסך למעלה משני מיליון ₪.

את האסון בפטירתו לא יכולנו למנוע, אבל לדאוג לאלמנה לקורת גג בטוחה, לדאוג ליתומים למשען של קבע – את זה אנחנו יכולים, יכולים וצריכים.

ובעת הזו, כשעינינו רואים את הנעשה, זה הזמן לפתוח את הלב, להשפיע חסד, להשפיע רחמים. לתת מכל הלב, כדי שר' אלעזר יגש לרשב"י בשמים, ויגיד לו:

"השכנים שלי, תושבי הר נוף, התאמצו בשבילי, פעלו מעל ומעבר. רשב"י הקדוש, אתה שהבטחת שביכולתך לפטור את העולם, פטור אותם מכל צרה וצוקה, אמור למלאך המשחית הרף. די כבר עם האסונות, איננו יכולים עוד לשאת, הלב שלנו מרוסק כבר...

אולי ירחם לקתה בכפליים...

שכונתנו 'הר נוף' ספגה מכה כפולה: לצד פטירת ר' אלעזר ז"ל, באותו אסון מחריד נתעלה לגנזי מרומים גם הילד, הבל פה שאין בו חטא, אלעזר דוד קולטאי ז"ל.

איננו יודעים חשבונות שמים. מה הסיכוי שמתוך אסון בקנה מידה כזה – שני הרוגים יהיו 'משלנו' מתושבי השכונה. אנו רק יודעים את האמור בפרשת עגלה ערופה, בדבר החוב המוטל על הקרובים אל החלל...

אנו הקרובים אל החללים, תובעים מאיתנו משהו. אנחנו לא יודעים מה, עלינו להתעורר, למתוח חוט של חסד על השכונה שלנו, לומר לבורא עולם שהבנו את הרמז. אנחנו נרבה בחסד בינינו, והוא רחום יאציל מחסדו עלינו, לבל יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.